חופשת החורף שלנו

אז הילדים רצו לראות שלג. הפייסבוק היה מוצף בתמונות של משפחות שבילו "יום מושלם בחרמון". אבל פקקים ותורים ארוכים לא מצטלמים יפה וכבר שמענו על המחירים המופקעים. דיסקסתי עם אמיר, בעלי, את האפשרויות וכמובן שהאופציה של שוויץ עלתה ראשונה על הפרק.
כששקלנו מתי לנסוע ידעתי שבמהלך התקופה הקרובה חוגגים בשוויץ את הקרנבלים המפורסמים שלה – המון תחפושות, מסיבות והרבה שמח. לא התלבטנו הרבה. ארזנו ונסענו.

כבר היינו לא פעם בשוויץ אבל הפעם לקחנו החלטה לא שגרתית – פעם ראשונה בלי לשכור רכב אלא בתחבורה ציבורית עם  Swisspass! זה קצת הלחיץ. בעיקר את אמיר, שהבין שהוא הולך לסחוב מזוודות. אבל פרט לסחיבות, איך קופצים מרכבת לרכבת עם שני ילדים קטנים ומזוודות. בדיעבד זו הייתה החלטה מצויינת. בכל בוקר הודענו לאלון (בן שבע) ועומר (בן ארבע) על תוכנית הנסיעות של אותו יום ויצאנו לדרך.

היתרון הגדול בלטייל עם Swisspass הוא שאפשר לשלב מגוון של אפשרויות תחבורה וזה כיף – יום אחד נסענו בחשמלית, המשכנו ברכבת ואחר כך באוטובוס. יום למחרת שטנו בספינה, טיפסנו ברכבל וחזרנו ברכבת. הילדים היו בעננים. אלון תפס פיקוד ולמד איך למצוא את הרציף הנכון ואת המחלקה הנכונה וכולנו רצנו אחריו.

אז מה עשינו במשך שלושה ימים של חופשת חורף?

זה התחיל בטיסת אחר-הצהריים. החלטה מעולה. זה איפשר לנו זמן איכות משפחתי של טאקי וסולמות וחבלים, כשמדי פעם כל אחד מתחפר בסמארטפון שלו. כל אלה העבירו לנו את הטיסה מהר ובקלות. נחתנו בציריך וישר עלינו על רכבת לבזל. במקרה נכנסו לקרון המסעדה. ברכבות הבין עירוניות אפשר למצוא בדרך כלל קרון מסעדה. הילדים נדלקו על החוויה של לאכול במסעדה נוסעת וגם הנסיעה הזאת עברה בנעימים. הגענו לבזל ומתחנת הרכבת בנסיעה קצרה במונית ישר למלון.

היינו אמורים לקום בארבע בבוקר ולצאת להשתתף בפתיחה הלילית המדליקה של הקרנבל, אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד. הגענו למלון בחצות והעייפות והקור המקפיא השאירו אותנו מכורבלים במיטות עד מאוחר בבוקר. אחרי ארוחת בוקר מפנקת יצאנו לרחובות וגילינו…דממה. כלום. כל אלה שצעדו במצעד הלילה הלכו לישון בבוקר ורק בשתיים בצהריים אמורים לחזור לחגיגה הבאה. ניצלנו את פסק הזמן הזה לשיטוט בעיר. אפשר היה לראות שעבר עליה לילה סוער. שתינו שוקו חם משוקולד שוויצרי משובח, כמו שהבטחנו לילדים, וחיכינו. בשעה שתיים התחילו אנשים להתגודד באזור התהלוכה. היה מדהים לראות איך גם כשכל העיר יוצאת לרחובות לא מרגישים צפיפות ודוחק. כולם ממתינים בסבלנות, מפנים לילדים מקום נוח לתצפית קרוב לשפת המדרכה, ומחכים שהתהלוכה תתחיל.

והיא מתחילה. בענק! עשרות קבוצות של מחופשים עם מסכות מטורפות, משאיות מקושטות וגשם של ממתקים, פירות והפתעות, שנזרקים אל הילדים מכל עבר. אלון ועומר השתוללו משמחה, אוספים עוד ועוד ממתקים והפתעות. הכל היה מלא מוסיקה, שמחה והמון המון צבע בעיניים. עמדנו שם כמעט שעתיים בלי להרגיש שהזמן עובר. אחר כך התחלנו לצעוד עם כולם, כשאנחנו עוצרים בדרך לעוד כמה כוסות שוקו חם, עד שהילדים אמרו די.

חזרנו למלון למנוחה קלה ויצאנו לארוחת ערב. אכלנו במסעדה תאילנדית חמודה שמצאנו באקראי. בחוץ היה קפוא. מרק חם, גדול, עם המון ירקות ותיבול עשיר היה בדיוק מה שהיינו צריכים. אחריו חזרנו למלון וצנחנו למיטות.

למחרת החלטנו לצאת מהעיר. לקחנו רכבת ללוצרן (כשעה נסיעה) ומתחנת הרכבת נסענו באוטובוס למוזיאון התחבורה בעיר. זהו אחד מאתרי התיירות הפופולאריים ביותר בשוויץ וכשהגענו הבנו למה. זהו מוזיאון ענק עם דגמי רכבות, מטוסים, סימולטורים, מה לא. הילדים השתוללו בין כל התחנות האלה ונגנבו בפרט בתצוגה המוקדשת לחלל.
עשינו שם הפסקת צהריים. האוכל היה נוראי והמחירים בשמיים. הכי כדאי – להביא איתכם כריכים ולאכול ארוחה של ממש מאוחר יותר. יש במוזיאון אטרקציה חדשה נחמדה בנושא שוקולד. לטעמי היו יותר מדי דיבורים עד שמגיעים לטעימה עצמה, אבל היתה שם נסיעה בקרונות שוקולד עם דמויות הולוגרמה מדברות והילדים חגגו.

זה היה היום השני של הקרנבל ובצהריים תיכננו להגיע אל מצעד הילדים – אחד האירועים היותר אהובים של קרנבל בזל, אבל אלון ועומר לא רצו לעזוב את המוזיאון, אז החלטנו לוותר על המצעד. במקום זה הרווחנו בהמשך שיט על אגם לוצרן. הילדים העבירו את הזמן בספירת הפסגות המושלגות משני צידי האגם.

בערב חזרנו ישר לחגיגות הקרנבל. אם חשבנו שהתהלוכות בצהריים היו מרשימות, גילינו שהן היו רק הסיפתח. מצעד הערב היה גדול יותר, רועש יותר, שמח יותר, והצועדים – מוטרפים יותר. לראות שוויצרים יורדים מהפסים זו חוויה. בכל רחבי העיר המסעדות ומקומות הבילוי התמלאו עד אפס מקום. בכיכר המרכזית בעיר, על במת ענק, עלו בזה אחר זה, לשרשרת של הופעות, כל התזמורות והלהקות שצעדו במצעד. סמוך לכנסיה טיילנו עם כולם בין מיצגי הדמויות שנבנו עבור המצעד והתחושה היתה של מסיבה אחת גדולה, שכל העיר משתתפת בה. בשלב הזה זה היה כבר קצת יותר מידי עבור הילדים וחזרנו למלון. בליינים שרוצים למצות את 48 השעות הרצופות של מסיבה מטורפת – בואו בלי הילדים.

למחרת בבוקר נפרדנו מבזל ונסענו לאנגלברג. שם התחיל הכיף האמיתי של הילדים.
בדרך הסברתי להם שברגע שהרכבת שלנו תעזוב את אגם לוצרן הנוף יתחיל להשתנות והצבעים יתחלפו.
את כחול האגם והירוק של האחו הלכו ותפסו בתי עץ מסורתיים וכיפות לבנות. עומר צעק ראשון: "אמא שלג!". הנוף הלך והלבין ועד שהגענו לאנגלברג כבר כמעט הכל היה לבן נקי ומוצף שמש. מראה מדהים.

בתחנת הרכבת הצטיידנו בביגוד מתאים לבילוי בשלג ויצאנו אל פסגת הר טיטליס. באמצע הדרך התחבא גן עדן קטן – TRUBSEE – אגם קטן יפהפה, שהיה בו כל מה שהילדים שלי יכלו לחלום עליו – אבובי שלג, מושבים שאפשר לגלוש בהם ומעלית מגניבה שמסיעה אותך חזרה למעלה. אמיר ואני עלינו על אופנועי שלג. אמיר הרכיב את אלון ואני את עומר, ויצאנו לדרך כשאנחנו מנסים לשמור על מהירות רגועה יחסית. אבל מיד חטפנו מהילדים: "יאללה כבר! יותר מהר!", צעק אלון. ועומר קיטר "איזה זקנים אתם!" (הילד בן ארבע כזכור). הילדים לא רצו לעזוב ואנחנו המשכנו לחטוף כדורי שלג עד שלא נשאר בנו סנטימטר יבש.

לא ויתרנו גם על הנסיעה בגונדולה המסתובבת – רכבל ענק שמסתובב על צירו ומאפשר תצפית נופית מהממת של 360 מעלות. בחוץ התחיל להיות קצת סוער אז החלטנו לאכול משהו ולרדת למטה. פתאום קלטנו שכבר ארבע אחר הצהריים ויש לנו עוד טיסה היום. אספנו במהירות את המזוודות ויצאנו לציריך לטיסה הביתה.

היום הזה עם כל הפעילות והאנרגיות והגובה פעל את פעולתו. לא עברו שלוש דקות מרגע שהתיישבנו במטוס וארבעתנו צנחנו לתוך שינה עמוקה. התעוררנו רק כששמענו את הקול שמבקש להדק חגורות לקראת נחיתה.

אז מה היה לנו? שלושה ימים של בילוי חורף עירוני, קרנבל נפלא, מוזיאון תחבורה שאין סוף לאפשרויות הבילוי בו לילדים, שוקולד, המון שלג והמון דרכים ליהנות ממנו. בקיצור תפריט מאוזן עם כל אבות המזון של חופשת חורף משפחתית.