הרפתקאה בשמונים קמ"ש על הר פירסט

הסכמתי. יהיה מה שיהיה, אמרתי לעצמי. כל העולם וגיסתו עושים את זה. הילדים קוראים לי כבר שנים "בטטה", ומאשימים אותי שחוץ מלרבוץ בספא או מקסימום לעלות ברכבל אני לא מוכנה לשום מאמץ בטיולים. אני לא מכחישה.

יש לי מספיק אתגרים בחיים. בנג'י, אומגות וכל הדברים הנוראים האלה לא בשבילי. שיגידו תודה שאני מרשה להם בכלל לעשות אותם. טוב, הרבה ברירה אין לי ובעלי רק מעודד אותם. הפעם, עוד בשלב תכנון הטיול בחבל היונגפראו, הילדים דחקו אותי לקיר. "כשנעלה לפירסט אין מצב שאת לא עושה את ה-First Flyer"", אמרו. הפירסט הוא "הר הבית" של גרינדלוואלד, עיירה אלפינית חמודה שהיא מקום טוב באמצע לאטרקציות הכי מגניבות של חבל היונגפראו, ויש שיגידו לאטרקציות הכי מגניבות של שוויץ בכלל. הם לא הניחו לי. "הפלייר הזה בטוח לגמרי לגמרי!!", "בלי גרם של מאמץ". "אמא, זה הכיף של הלייף!". נראה, אמרתי. מקסימום תחזרו הביתה בלעדי.

מי זה צורח ככה?

היה בוקר שטוף שמש וקר, עם ראות מושלמת. בדרך לתחנת הרכבל אל ההר עברנו בכיכר שבמרכז העיירה ונדהמנו. היא היתה מלאה פסלי קרח ענקיים. הסתבר שבכל ינואר מתקיים בגרינדלוואלד פסטיבל הפיסול בשלג, והמון אמנים מגיעים לפסל שם פסלי ענק. עשינו סיבוב לראות אותם מקרוב ולהעלות סלפי לפייסבוק והמשכנו לרכבל.

רכבלים אני אוהבת. קודם כל הנסיעה הזאת בקרונית במעלה ההר בטוחה, אבל אני הכי אוהבת את העליה האיטית הזאת שחושפת לאט לאט את הנוף. יש לי לא מעט שעות רכבל שוויצרי והעליה אל הפירסט היתה נהדרת – בתי הכפר שמנקדים את המרחב הלבן ואחר כך כל העמק המושלג ומוקף בפסגות העצומות של האלפים הגבוהים. בשלב כלשהו הקרונית עברה את שכבת העננים ומתחתינו נפרשה שמיכת צמר גפן של עננים, מראה משגע.

אחרי קפה במסעדת התצפית בפסגה וטיול רגלי לאגם Bachalp הגיע הרגע. מרחבת התצפית של המסעדה כבר ראיתי במרחק מה מחכה לי. אנשים יושבים בתוך ריתמות מושבים וגולשים בצווחות (שמחה? פחד?) במהירות מטורפת במורד הכבל (800 מטר כבל, במהירות של 80 קמ"ש. הילדים ביררו).

התייצבנו בתור – שלושה ילדים ושני מבוגרים. האשה התפללה בשקט ואמרה לעצמה שיותר היא לא תיתן לאחרים להחליט בשבילה אפילו שהם הילדים שלה והיא נורא אוהבת אותם. בלונדיני חמוד הושיב אותי בכיסא הריתמה, קשר, חגר, הידק ויאללה לאבדון. מי זה צורח ככה? אה, זו אני. ולא מפחד! מכיף! זה התחיל עם פרפרים היסטריים בבטן והרגשה שהלך עלי. אולי מרחב השלג מתחתי, שנראה רך למראה, הרגיע אותי, ופתאום הציפה אותי תחושה של פחד מהול בהנאה. מתחתי מרחבים של לבן רך ומסביב הכיפות המושלגות והמהירות הזאת. אני? מהירות? לגמרי. בקצה הכבל חיכו לי בעל ושלושה ילדים המומים. כן, מהפך! תנו לי ספיד!!!