היה היו פעם – עם הילדים בבלנברג

נדמה שהדבר האחרון שהילדים שלי ירצו לשמוע זה "תראו ילדים, ככה חיו פעם בלי סמארטפון, מקדונלד'ס וספינר". אבל בביקור שלנו במוזיאון הפתוח בלנברג ליד מיירינגן, קרה ההיפך הגמור.

מה שיש שם תופס את הילדים לגמרי לא מוכנים ומרגש אותנו, ההורים שלהם.
זה קורה במה שנראה ממבט ראשון כמו כפר גדול עם 100 בתים כפריים עתיקים, עם גינות ירק, משק חי וכל מיני סדנאות מלאכה. כפר, אבל לא בדיוק. את כל הבתים האלה, שהיו מפוזרים פעם במחוזות שונים ברחבי שוויץ, פירקו קרש קרש, והרכיבו מחדש בבלנברג במעין מוזיאון שבו משמרים עולם שכבר מזמן לא קיים. מציגים שם איך חיו פעם בכפר שוויצרי מהמאה ה-14 או ה-18. לפעמים זו בקתת קש צנועה ולפעמים בית חווה שלם עם אסם, גינת תבלינים ומשק בעלי חיים. מקסים לעבור בבתים המרוהטים כמו פעם, בימים שחיו בהם איכרי התקופה. אבל מה שאהבנו במיוחד בבלנברג היה איך מדגימים את החיים שהתקיימו פעם בבתים האלה.

הם עשו שם משהו חכם. הזמינו כל מיני בעלי מקצועות, מקצועות של פעם, עם הידע והטכניקה המסורתית העתיקה, שיעשו לעיני המבקרים במוזיאון את מה שהם יודעים כל כך טוב, שכבר כמעט שאין לו ביקוש בחיים האמיתיים מחוץ למוזיאון הזה.
הילדים התלהבו כצפוי מבעלי החיים – כבשים, עיזים, חמורים, חזירים, ברווזים – שאפשר לראות מקרוב וללטף והיו מרותקים להדגמות האומנים ובעלי המלאכה. ראינו הדגמות של אריגה בנול, קליעת סלים, חליבה, גילוף נעלי עץ ובישול כמו פעם.

מרוקמת התחרה אל קולע הסלים

ביום שבו ביקרנו בבלנברג לא היו כמה מבעלי המקצוע שדווקא מאוד רציתי לראות – למשל תופרת נעליים, שעושה נעליים כמו פעם לפני שהיה דבק. היא מגיעה במועדים קבועים מראש כדי להדגים תפירה ידנית של נעלי עור, בימים שנעלי עור היו מותרות מטורפות ועלו הון, וכולם נעלו בעיקר נעלי עץ ובקיץ הילדים הלכו בכלל יחפים. כן כן, ילדי אסיקס ונייקי. (באתר האינטרנט של בלנברג יש את רשימת המועדים שבהם מגיעים לבלנברג להדגמות כל בעלי המקצועות).
כולנו ניסינו להכין סל נצרים בהנחיית קולע הסלים. לא כל כך פשוט כמו שזה נראה.
היה בית שבו הדגימה מישהי איך בישלו פעם, בלי מים זורמים, בלי חשמל, לרוב עם מעט מאוד אור, כשהאתגר הגדול הוא להדליק את התנור. אחר כך ראינו איך אפו פעם לחם. מסתבר שנשות האיכרים לא אפו את כיכרות הלחם בבית אלא בבתי אפייה, שהיו לרוב שייכים לקהילה.

זה לא קרה כל יום אלא אחת לשבועיים-שלושה (לחשוב באיזו קלות אנחנו זורקים את הלחם "היבש" של אתמול…), האפייה נמשכה ארבע שעות בערך והיתה ממש אירוע חברתי. ישר בירכתי את חנות הלחמים שלי ליד הבית ואת ה-70% שיפון שהם מביאים לחיי כל בוקר. משלטי מידע שמפוזרים בפארק אפשר ללמוד עוד פרטים מעניינים. למשל שמכירת ביצים היתה פעם מקור ההכנסה היחיד של רוב נשות האיכרים. עצוב אבל בשלב הזה כבר היה ברור שאני לא הייתי שורדת יום אחד בכפר הזה של פעם. זה נהיה ברור עוד יותר בהדגמה של האורגת בנול. שום כישורים נחוצים אין לי. בבלנברג קנו בית מלאכה שלם של יצרן כובעים ואפשר לראות איך עושים שם כובעים, וגם לקנות אותם אם בא לכם.

אולי אולי הייתי יכולה להשתלב בעבודה אצל הרוקח. מי שמתעניין בנוטורופתיה ירוץ לבתים מס' 381 ו-382, שעוסקים בהיסטוריה של הרוקחות בשוויץ וברפואה נטורופאטית, כשהכל מתרכז סביב גן עשבי המרפא הצמוד לבית. אפשר גם לקנות כמה מהתרופות שיוצרו במוזיאון. למשל רול און נגד עקיצות חרקים, משחה מצמח ציפורני החתול, תמצית ארניקה וסירופ קורנית הפופולאריים, שמכין שם הרוקח.

בחנות הקטנה שלו יש גם מוצרים שהוא מכנה "נו-איך-קוראים-לזה…" כי אף אחד לא ממש יודע איך קוראים לדברים האלה, כמו מקלות שעורה וסוכר לתת, מה שזה לא יהיה הדבר הזה. אני אמשיך לקנות אקמול בפארם אם לא איכפת לכם.
בילינו שם יום שלם, טיילנו ברחבי הפארק, כולנו אהבנו את החורשה המקסימה ואת המרחבים הירוקים שכל כך נעים לשוטט בהם. אכלנו ארוחת צהריים די טובה במסעדה במקום, וגם קנינו במעדניה ריבות, שוקולד ולחם שנאפה בתנור עצים. בכל מקרה אני ממליצה שלפני שתגיעו לבלנברג תיכנסו לאתר האינטרנט שלהם ותראו איזה הדגמות יש מתי.